<h1>השלמה — ב"מ</h1>
<h2>דף יג:</h2>
[ב"מ מ"ז ע"ב] אמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות מה טעם אמרו משיכה קונה גזרה שמא יאמרו נשרפה חטיך בעליה דאי מקומת ליה ברשותו דמוכר טרח ומציל שמא יתיקר ואי לא [לא] טרח ומציל וכשם שתקנו משיכה במוכר כך תקנו משיכה בלקוחות ודווקא כשהמוכר יכול לחזור בו אבל אם אין המוכר יכול לחזור בו אין הלוקח יכול לחזור בו דכיון דעקר תקנה בחזרת המוכר הוא וחזרת הלוקח אינו אלא מפני חזרת המוכר אם אין המוכר יכול לחזור בו גם הלוקח אינו יכול לחזור וזהו שאמרו בפרק הנזקין [דף נ"ב] יהיב יתמי זוזי אפירי וזיל לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש איקר סבור מינה היינו דרב חנילאי בר אידי אמר רב שישא בריה דרב אידא הא רעה היא ליתמי דאמרי להו נשרפה חטיכם בעליה. כלומר כיון דאמרת שאין המוכר יכול לחזור גם הלוקח אינו יכול לחזור בו שהרי חזרת הלוקח אינו אלא מפני חזרת המוכר ואם [כן] רעה היא לדידהו אבל לעולם כל זמן שהמוכר יכול לחזור בו גם הלוקח יכול לחזור בו בין איתניסו לפירות בין לא איתנסו. ואפשר דבדאיתנסו הפירות אפילו מי שפרע ליכא גבי לוקח דאמר ליה תן לו מקחו או תן מעות כדברי הרב אלפסי ז"ל. ולא כדברי הרב בעל המאור ז"ל שהוקשה עליו מההוא מלתא דפרק הנזקין שכתבתי ובאמת ובברור דשנויא דשנינן שנויא היא. ועוד יש לומר ולהשיב ההיא מילתא דפרק הנזקין דהכי קאמר הא רעה הוא לדידהו דאמרי להו נשרפו חטיכם בעליה כגון שנתיקרו על חד תרין ונפלה דליקה על מקצת הפירות אי אמרת שאין המוכר יכול לחזור בו לא טרח ומציל דסבר אפילו יחזור בו הלוקח מחמת הדליקה הרי מקצת הפירות קיימין ולא מפסידנא מידי. ואם יכול לחזור בו המוכר טרח ומציל ובזה הפירוש מתרצא ההוא קושיא שהקשה הראב"י ז"ל וזהו לשונו. איכא דשאיל הכא לר' יוחנן דאמר מעות קונות מתוך התקנה דנשרפו חטיך בעליה תקנו דלהדר ביה וכיון דתקנו במוכר תקנו בלוקח לעבדו רבנן תקנתא דלוקח ליהדר ביה ולא מוכר ומוכר אי נפלה דליקה באונס על כרחיה טרח ומציל דהא יכול לוקח למהדר ביה ואיכא לתרוצי משום דהא תקנתא לא מסיימא דהאיך דבר זה שהלוקח שהוציא כספו מידו יחזור בו ומוכר שהכסף והפירות בידו שלא משכו ממנו כלום לא יוכל לחזור בו הלכך הלוקח שהוציא כספו מידו לא יחזור בו אבל מוכר שלא משכו ממנו כלום יכול לחזור בו עד כאן לשונו של הרב ראב"י ז"ל. ובמאי [דפרשנו] מתרצא האי קושיא דאי אמרת לקוח יכול לחזור בו ולא מוכר זימנין דנפלה דליקה על מקצת הפירות ונתיקרו על חד תרין ואי אמרת לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר לא טרח מוכר ומציל דהא לא מפסיד ולא מדי אבל כשהמוכר יכול לחזור בו טרח ומציל ושמא כשיבא לקבל מי שפרע לא ירצה לחזור בו אי נמי אזילו הפירות ולא ירצה המוכר לחזור בו ויהיו פירות הלוקח בזולים ללוקח. ומה שהקשה הרב בעל המאור לדבריו דנפשיה מההיא דמסכת חולין פרק אותו ואת בנו [דף פ"ג ע"א] דאמר אם מת מת ללקוח. והא לא משך. ותירץ דשאני התם שהבשר קיים ואינו חסר אלא הרוח בלבד. איכא לתרוצא באנפה אחרינא דעדיף מהאי דארישא קא פריך בארבעה פרקים בשנה משחיטין את הטבח בעל כרחו לפיכך אם מת מת ללוקח ולהכי פריך טעמא מאי אם מת מת ללקוח מפני שמשחיטין את הטבח בעל כרחו והא לא משך. קיימא לן כר' יוחנן דאמר דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה מסתברא אפילו בתרי תעריה דהא אסקנא בסוף פרק איזהו נשך גבי עובדא דההוא גברא דזבין נדוניא דבי חמוה דאפילו בתרי תעריה איכא מי שפרע ודברים בלא מעות לענין מחוסרי אמנה הוה ליה כדברים ומעות לענין מי שפרע וההוא עובדא דפרק קמא דקידושין [דף ח' ע"ב] דבני רב כהנא בר אבין זבין אמתא בפריטי ואותבו נסכא עלויה ואתו לקמיה דר' אמי ואמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן. ר' אמי בא לאשמעינן הדין אבל לעולם יש בהם משום מחוסרי אמנה שלא כדברי המאור.
<h2>דף כה.</h2>
וכתב הרב ראב"י ז"ל דקם חד מניהו אקדשה קדשי בדק הבית ואע"ג דתנאי אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח אית ליה תקנתא היכא דפריק ליה בשוה פרוטה. והכא כתב הגאון ר' יצחק ז"ל בפרק קמא דע"ז דאי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דמי. כדאמרינן בערכין בפרק המקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג [דף כ"ט ע"א] ההוא גברא דאחרימנהו לנכסיה בפום בדיתא אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה זיל שקול ארבע זוזי ואחיל עליהו ושדינהו בנהרא ולשתרי לך אלמא קא סבר סתם חרמין לבדק הבית כמאן כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול, אימר דאמר שמואל שחללו לכתחילה מי אמר. הני מילי בזמן שבית המקדש קיים משום פסידא דהקדש אבל בזמן הזה אפילו לכתחילה אי הכי אפילו פרוטה נמי לפרסומא מילתא. ואיכא מאן דאמר ליה דהאי תקנתא לא אמרינן אלא במקרקעי דלית להו תקנתא לא בעיקור ולא ברקיבה ולא בים המלח אבל בבהמה תעקר כלומר נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה ופירות וכסות וכלים ירקבו ומעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח ומעשה דפומבדיתא דעבד ליה רב יהודה תקנתא מקרקע הוי כדמקשה בסיפא דההיא שמעתתא והא מעשה דפומבדיתא מקרקע הוה. כל זה כתב הרב ז"ל.
<h2>דף מט.</h2>
כתב הרב אלפס ז"ל גבי גזל ולא נתיאשו הבעלים ומטלטלי נמי דקא אמרינן אעפ"י שהוא יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש הני מילי היכי דכפריה דצריך להוציאו בדיינין אבל היכי דאית ביה פקדון גבי חבריה וכי תבע לה יהיב ליה נהליה כמקרקעי דמי דקיימא לן דפקדון ברשותא דמריה הוא. משמע מדבריו [דמלוה] דאע"ג דלא כפריה אינו יכול להקדיש [ובה"מ כתב] דדוקא קאמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שהגזלן מסרב להחזיר אבל מלוה דלא כפריה שהלוה אינו מסרב לפרעו יכול להקדיש. וגרסינן נמי בפרק מרובה [דף ע'] אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי מאי טעמא משום דר' יצחק דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים, שניהם אין יכולין להקדיש איכא דאמרי אמרי נהרדעי לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי משום דמחזי כשיקרא אבל לא כפריה כתבינן ופסק הרב כן דהיכא דלא כפריה כתבינן אלמא דוקא קאמר רבי יוחנן בגזל אלמא מלוה דלא כפריה כתבינן דיכול להקדיש ויש לומר שטעם הרב דמלוה משום דכיון דלאו בעין הוא (דליכא) דליחיל עליה הקדש ועל זה הטעם סמכתי בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה שנראין דברי הרב אלפסי ז"ל.
<h2>דף נ:</h2>
וכתב הרב ראב"י ז"ל דקם חד מניהו אקדשה קדשי בדק הבית ואע"ג דתנאי אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח אית ליה תקנתא היכא דפריק ליה בשוה פרוטה. והכא כתב הגאון ר' יצחק ז"ל בפרק קמא דע"ז דאי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דמי. כדאמרינן בערכין בפרק המקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג [דף כ"ט ע"א] ההוא גברא דאחרימנהו לנכסיה בפום בדיתא אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה זיל שקול ארבע זוזי ואחיל עליהו ושדינהו בנהרא ולשתרי לך אלמא קא סבר סתם חרמין לבדק הבית כמאן כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול, אימר דאמר שמואל שחללו לכתחילה מי אמר. הני מילי בזמן שבית המקדש קיים משום פסידא דהקדש אבל בזמן הזה אפילו לכתחילה אי הכי אפילו פרוטה נמי לפרסומא מילתא. ואיכא מאן דאמר ליה דהאי תקנתא לא אמרינן אלא במקרקעי דלית להו תקנתא לא בעיקור ולא ברקיבה ולא בים המלח אבל בבהמה תעקר כלומר נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה ופירות וכסות וכלים ירקבו ומעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח ומעשה דפומבדיתא דעבד ליה רב יהודה תקנתא מקרקע הוי כדמקשה בסיפא דההיא שמעתתא והא מעשה דפומבדיתא מקרקע הוה. כל זה כתב הרב ז"ל.
<h2>דף נב.</h2>
הרב אלפס ז"ל השוה דין יתומים ולקוחות בין בדלא שויה נהליה אפותיקי בין דשויה נהליה אפותיקי. משמע לפי דבריו דהאי אפותיקי הוה מכר גמור שכך אמר ליה אי לא פרעינא לך ליום פלוני יהא שדה זו שלך מכר גמור ולוה נמי לא מצי לסלוקיה בזוזי ומשום הכי אפי' בעל חוב מעלים ליתומים בדמים ולא בקרקע ומיהו זה הפי' אינו מספיק [כל] הצורך דהא מעקרא בדלא שויה ניהליה אפותיקי עסקינן ומבעל חוב ללוקח הוא דאקשי ליה ולא מבעל חוב ליתומים ואנו לא כן אנו מקובלים אלא יתומים אפי' בדמסיק ביה שעור ארעא ושבחא לית לו לבעל חוב שבחא דאשבחו יתמי ולא מבעיא הוצאה דאהדר ליה דלא גרע מיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות אלא אפי' שבח היתר על ההוצאה מיהדר ליה ואפי' עשאו אפותיקי מפורש מצי מסלקי ליה יתמי בזוזי (דבעל) [לבעל] חוב דבמקום אבוהון קיימי דמאי קאמר אי מגבינן לך מארעא לא יהא פרעון אלא מזו אבל אי בעינא מסליקנא לך בזוזי. וכי היכי דאבוהין מצי מסליק ליה בזוזי יתמי נמי במקום אבוהון קיימו וכי תימא אם כן אמאי מעלה להם בדמים לימרו ליה אי הוי (לך) [לן] זוזי הוי מסליקנא לך מכולה ארעא השתא הב לן גרויא דארעא שיעור שבחא כדאמרינן גבי בעל [חוב ללקוחות י"ל דבעל חוב] ללקוחות כיון דלא מסיק אלא שיעור ארעא דין הוא שניחוש לפסדת הלוקח שהוציא מעותיו ויניח לו שעור שבחא בארעא אבל גבי יתמי דמסיק גבי שיעור ארעא ושבחא ואלו הוה אבוהין קיים הוה שקיל בלא [דמי] (דין) די להם שיחזיר להם הדמים. ועוד שמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם [ואפשר לומר] אפילו אינו מסיק [אלא] שיעור ארעא חששו לפסדת לוקח שהוציא מעותיו אדעתא דארעא לא חששו לפסדת יתומים (דאי הוי) [דאינהו] ידעי דארעא לגוביינא קיימא. והכי מסתבר דאפי' בדלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא מעלה להם בדמים דהא קתני להו בהדי הדדי וכי היכי דבעל חוב ללוקח אפי' בדלא מסיק בו אלא שיעור ארעא מעלה להם בדמים ולא בקרקע הכי נמי בעל חוב ליתומים אפי' בדלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא (ושבחא) מעלה להם בדמים ולא בקרקע. ועוד יש לומר דגבי יתמי כיון דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אי מהדר ליה ארעא אית ליה פסידא לבעל חוב כגון שהיה החוב ק"נ דינרין אי מהדר ליה קרקע חמשים דינרין נמצא שהוא מפסיד שליש חובו ואי מהדר ליה חמשים זוז נמצא שהוציא מאתים דינרין במאה וחמשים ולא הפסיד אלא רבע חובו. התרוץ הראשון קבלתי מאבא מארי ז"ל והתרוץ השני הוא מהרב ז"ל ולדברי הרב ז"ל שהשוה דין יתום ללוקח קשיא הא דאמרינן בשמעתן יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח במאי עסקינן אי בדמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אפילו השביחו היתומים שקיל ליה בעל חוב דהא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ואפי' הוצאה לא מהדר ליה מפני שכך כותב לו אנא אקום וכו' כדאיתא בפ' קמא. ואי בדלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא אפי' אביהם השביח מהדר ליה שבחא בארעא אי לא שוייה אפותיקי ואי שוייה אפותיקי מפורש מהדר ליה שבחא בזוזי דמאי קאמר ליה אי לא פרענא לך לזמן פלוני לא יהא לך פרעון ממעות ומקרקע אחר אלא מזה והוה לי כמכר גמור ואפי' הלוה לא מצי מסלק בזוזי. לפי מה שכתב הרב ז"ל בפרק קמא ובשמעתן דהכא דאפי' בדלא מסיק ביה אלא כשעור ארעא לא שקיל לוקח מיניה דבעל חוב אלא הוצאה אבל שבח היתר על ההוצאה שקיל בעל חוב דארעא דלאו דידיה אשבח והלכך קשיא לן מאי איכא בין השביחו יתומים להשביח אביהם לדברי הרב ז"ל ויש לפרש דהכא במאי עסקינן דלא כתב ליה דאקני מיניה דלוקח נמי לא שקיל אלא היכא דכתב ליה דאקני ואי אביהם השביח אפי' לא כתב ליה דאקני דמיניה ואפי' מגלימא דעל כתפיה וכיון דבחיי הלוה אשתעבד שבחא למלוה וקיימא לן מלוה על פה גובה מן היורשים הלכך שקיל שבחא מיתמי זה הוא הפי' הנכון לדברי הרב אלפסי ז"ל. רק כי סברתו רחוק מן השכל כי איך נאמר שאם השביחו היתומים אפי' הוצאה לא שקלי מיניה דבעל חוב ומי גרע מיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות. בשלמא מלוקח טעמא דמילתא שכך כתוב לו כלומר שהלוקח כשיורד בשדה לא ירד על דעת שיטול הוצאה מבעל חוב אלא ממוכר אבל גבי יתמי מאי איכא למימר מי גרע מיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות. לכך אני אומר שלא השוה הרב ז"ל דין יתום ללוקח אלא בדלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא אי נמי בדמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא והשבח היתר על ההוצאה אבל בהוצאה שיעור שבח בודאי לא שוי דיניהו אהדדי דאלו לוקח לא שקיל מיניה דמלוה אלא מפני שכך כתב לו וכדפי' שעל מנת כן ירד בשדה אבל יתומים דליכא למימר שכך כתב לו שקיל הוצאה מבעל חוב ותו לא מידי.
<h2>דף נג.</h2>
וכתב הרב ראב"י ז"ל דקם חד מניהו אקדשה קדשי בדק הבית ואע"ג דתנאי אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח אית ליה תקנתא היכא דפריק ליה בשוה פרוטה. והכא כתב הגאון ר' יצחק ז"ל בפרק קמא דע"ז דאי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דמי. כדאמרינן בערכין בפרק המקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג [דף כ"ט ע"א] ההוא גברא דאחרימנהו לנכסיה בפום בדיתא אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה זיל שקול ארבע זוזי ואחיל עליהו ושדינהו בנהרא ולשתרי לך אלמא קא סבר סתם חרמין לבדק הבית כמאן כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול, אימר דאמר שמואל שחללו לכתחילה מי אמר. הני מילי בזמן שבית המקדש קיים משום פסידא דהקדש אבל בזמן הזה אפילו לכתחילה אי הכי אפילו פרוטה נמי לפרסומא מילתא. ואיכא מאן דאמר ליה דהאי תקנתא לא אמרינן אלא במקרקעי דלית להו תקנתא לא בעיקור ולא ברקיבה ולא בים המלח אבל בבהמה תעקר כלומר נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה ופירות וכסות וכלים ירקבו ומעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח ומעשה דפומבדיתא דעבד ליה רב יהודה תקנתא מקרקע הוי כדמקשה בסיפא דההיא שמעתתא והא מעשה דפומבדיתא מקרקע הוה. כל זה כתב הרב ז"ל.
